ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. לא פורש במקרא מהו מקץ ימים ואימתי התחילו אותן הימים אשר עליהם בא הקץ ונראה לומר על צד הרמז כי קין והבל היו חלוקים בשלימות האדם מה הוא. אם העולם הזה והצלחותיו סוף שלימות האדם ואין שלימות אחריו, או אם יש עוד עולם אחר נצחי וכפי הנראה שקין היה אוהב אדמה סבר שאין חשבון בשאול והעולם הזה אינו משאיר אחריו מאומה על כן בחר לו לחלקו כל חמדות העולם הזה והצלחותיו בחשבו כי יתרון ארץ בכל היא. והבל סבר כי יש עוד עולם אחר נצחי אשר בו ישיג האדם התכלית האחרון על כן בחר לו להיות רועה צאן הגורם ההתבודדות כדרך שעשו הרבה נביאים כמשה ודוד וזולתם וכדי להקריב מהם קרבן לה'. ואולי עשו חלוקות ביניהם כדאיתא במדרש (שמ״ר לא יח) בעשו ויעקב שעשו חלוקה ביניהם כי עשו לקח לחלקו כל חמודות העולם הזה כמו שאמר יעבר נא אדוני לפני עבדו ר״ל יקח חלקו קודם ויעקב בחר לחלקו העולם הנצחי וידו אוחזת בעקב עשו היינו בסוף ממשלתו של עשו כך קין והבל עשו חלוקה זו ביניהם. וזה כוונת המדרש (בר״ר כב טז) האומר שקין לקח לחלקו קרקעות והבל לקח מטלטלין כו', הורו בזה מה שהיה בלבם בחלוקת שכר העה״ז והעולם הבא כי כל חמדות העוה״ז אין האדם יכול לטלטלן וליקח מהם מאומה להוליכם לעבר עולם הירידה אלא הם כקרקע העומדת במקומה דומה למי שהולך ליריד וקונה שם במעותיו קרקעות ובתים שאינו יכול להוליכם עמו לביתו. ואין לו מהם כי אם מה שהוא אוכל מפריה בעודו בארץ נכריה ובלכתו לביתו ישוב ריקם ומאומה לא ישא בעמלו אשר בנה ואשר נטע ויעזוב לאחרים חיל וחומה אשר יסד. כך העושה העה״ז עיקר אין לו ממנו כי אם מלא כף נחת המושג ממלא חפנים עמל ורעות רוח ואינו משתמש בהם כי אם משך זמן גרותו בעה״ז זה שבתו בבית מעט כגר וכאורח נטה ללון ומאומה לא יוליך עמו אל העולם הנצחי כי שם ביתו וזהו דעת קין וחביריו אוהבי קניני הזמן. והבל הוא המהביל כל קניני הזמן כי מוסר הבלים המה, בחר לו במטלטלין וזהו קיום מצות הש״י שהאדם יכול לטלטל עמו מן המקום אשר הוא עומד בו כאורח וכגר אל המקום אשר הוא שם תושב ואזרח כי בית יעשה לו שם. וכבר נודע שכל אוהבי קנין הממון, לעולם אין עושים שום מצוה וצדקה מן ממונם כל ימי חייהם במזימות זו אשר חשבו הן עוד היום גדול כאן לאכול לשבעה להשתמש בממונם וכל זמן שהם רואים את עצמם חזקים אף בריאים וככוחם אז כן עתה אין נותנים כלום מהונם ורכושם לצורך עבודת ה' בחשבם מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, אך מקץ ימי חלדם בראותם את עצמם קרובים לשערי מות וכי לא במותו יקח הכל אז יעבר עליו רוח קנאה לקנא בחבריו עושי דבר ה' ויעשה גם הוא מעט מזער ויסכים להביא מנחה לה', הן דרך קרבן, הן ליתן לעניים, או בדרך אחר וזהו המלוה לעני בשעת דוחקו, ר״ל דוחקו של המלוה שהשעה דוחקתו לעשות כמו שיתבאר לקמן פר' וילך (לא יז) בע״ה ואף גם זאת בהיותו קרוב לשערי מות אינו נותן לשם מצוה כי אם החלק הפחות שבממונו זעיר שם ובורר לו הפסולת ושולחו מנחה לה' וכל מלאכה נמבזה ונמס זה חלק גבוה, וכל כתף נתח טוב הוא חלקו כי מאנו ידיו לעשות לנגוע בחלק המובחר ורעה עינו בשלו ליתן מנה הגונה מנחה לה'. לכן נאמר בקין שהיה מן כתות אלו ויהי מקץ ימים דהיינו קץ ימי חלדו או בסופם ממש או זכירת סופם הוא שגרם לו התעוררות זה המעט, שהרגיש בעצמו שיהיה קץ לכל עמלו בעה״ז ואילו לא הרגיש בעצמו שיבא קץ כל בשר ולא הרבה יזכור ימי חייו אז לעולם לא היה מביא שום מנחה לה' ואף גם זאת שזכירת קץ הימים לא הועילה כי אם להפריש מן הפחות והגרוע דהיינו זרע פשתן. וזהו כוונת מדרש הנעלם האומר שקין היה מסטרא בישא לכך נאמר מקץ ימים ולא מקץ ימין. ואני שמעתי ולא אבין כוונת מדרש זה מה בין ימים לימין, ודאי כוונתו לומר שקין לא הקריב בעבור התכלית האמתי הגנוז לצדיקים לקץ הימין לעה״ב כמו שנאמר (דניאל יב יג) ותעמוד לגורלך לקץ הימין שהרי קין היה כופר בתחיית המתים. אלא מקץ ימים הביא בחשבו כי על כל פנים יהיה קץ לכל עמלו ומאומה לא יוליך עמו זה החלו לעשות כאמור. וזה כוונת המדרש (בר״ר כב, ה) האומר משל של קין לעבד שאכל את הבכורות ושגר למלך הסייפות, ר״ל שבבחרותו דהיינו הימים הראשונים אשר להם משפט הבכורה והראשי אז הוא אוכל ממונו ככל אשר ימצא בכחו לאכול ושגר למלך מלכו של עולם ב״ה הסייפות היינו סוף ימי חלדו כי אותן הימים אשר יאמר אין לי בהם חפץ וחשק ותאוה גופניות אותם שגר למלך לעשות בהם עבודת ה' נכריה בעיניו וסייפות היינו מקץ ימים שהזכיר. וראיתי בספר צרור המור, וכן פי' הרא״ם כי קרבן סוף תיבות פשתן כשתכתוב קו״ף רי״ש בי״ת נו״ן וע״פ דבריהם אלו יפורש מדרש זה האומר משל לעבד שאכל את הבכורות ושגר למלך הסייפות, כי הבכורות היינו הראשי תיבות ממלת קרבן דהיינו הדבר הראוי לקרבן והוא החלק המובחר והסייפות היינו הסוף תיבות דהיינו פשתן. והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, לא מצד זכירת הקץ וסוף ימי חלדו אלא לשם התכלית האמתי להביא טרף לביתו הנצחי לקץ הימין כדרך ההולך למרחקים שאינו מקפיד על אכילתו כל זמן היותו אורח ושולח החלק המובחר לביתו הנצחי, לכך וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ר״ל אל הבל כי כוונתו היתה רצויה אליו ית' ואל מנחתו כי גם המעשה רצוי. ודבר זה מפורש בתחלת הקרבנות שנאמר (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כשירצה להקריב קרבן שיהיה מקובל לה' אז יעשה כמו שעשה הבל שהביא מבכורות צאנו ומחלביהן כן יביא גם הוא מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו' דהיינו בכורות צאנו. ומה שאמר תקריבו את קרבנכם היינו מחלביהן ר״ל החלק המובחר שאתה בוחר לך לצורך מאכלך כי בלי ספק שתבחר לעצמך כל ירק טוב כתף ונתח, זהו נקרא קרבנכם שאתה מקריב אליך וחפץ בו ואותו חלק המובחר תקריב לגבוה. ומ״ש והבל הביא גם הוא. מהו גם, וראיתי בספר צרור המור שמאשים קצת את הבל שלא נתעורר מעצמו על הקרבן כי לא הביאו עד אחר שראה את קין הולך ומקריב וע״כ נאמר והבל הביא גם הוא במלת גם רמז שאיחר קרבנו והביא מצד הקנאה באחיו ויכול להיות שעל העושה מצד הקנאה אמר שלמה (קהלת ד ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ר״ל זהו הגם שהבל נכשל בו כמו שנאמר והבל הביא גם הוא. ונ״ל להביא כדמות ראיה לדבריו שנאמר ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. הזכיר שדה לפי שהיה ויכוח ביניהם בענין הקרבנות וכל אחד מטיל דופי בקרבנו של חבירו כמנהג שני אנשים אשר להם הריב כי הבל מאשים את קין על אשר הביא מן הגרוע זרע פשתן. וקין מאשים את הבל על אשר לא נתעורר אל המעשה מעצמו כ״א עד אחר שראה את קרבנו של קין עבר עליו רוח קנאה ורצה להשוות אליו גם הוא, ואמר לו יען כי אין אתה מתעורר אל מעשה הטוב מעצמך כ״א עד שאתה רואה אחרים עושים א״כ תינח בזמן שאתה יושב בתוך עמך אבל בהיותך בשדה במקום שאין איש מצוי שמה א״כ שם ודאי לעולם לא תעשה שום דבר טוב וא״כ אין אתה ראוי להיות בעולם כי אין חפץ ה' בכסילים והבלים רבים העושים מצד הקנאה ולא לשם שמים, ובזה נצחו קין להבל לכך נאמר ויהי בהיותם בשדה. כשהשיב לו תשובה נצחת מצד השדה אז ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו, כי השדה מקום החטא ושם תהא קבורתו. וז״ש שקרבנו של אדה״ר היה לו קרן אחת במצחו, (חולין ס) רצו בזה לפי שהיה אדה״ר יחיד בעולם דהיינו קרן א' א״כ ודאי לא ראה המעשה משום אדם אלא מעצמו נתעורר אל המעשה על כן נתקבל קרבנו. לכך נאמר אדם כי יקריב קרבן לה'. כשיהיה כאדה״ר שנתעורר אל הקרבן מעצמו וזהו שאמר כי יקריב מכם ר״ל מכם ובכם יבוא לו ההתעוררות זהו קרבן לה' ולא קנאת איש מרעהו. ויתבאר זה עוד לקמן פרשת ויקרא (א ב) בע״ה. לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. מכאן יש סמך לדברי רז״ל (ערובין יט) שאמרו שהרשעים אפילו אפתחו של גיהנם אינן חוזרים בתשובה. כי פתחו של גיהנם נקרא פתח חטאת כי הוא פתח ומקור נפתח לחטאת ולנדה ואפילו בזמן שירבץ האדם לפתח חטאת דהיינו פתחא של גיהנם מ״מ אליך תשוקתו של היצה״ר ולא תפסק תשוקתו.
דבר אחר לפי שאמרו רז״ל (ברכות ה) לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר כו', אי אזיל מוטב אי לא יזכור לו יום המיתה ואז ודאי אזיל. ז״ש אם תטיב לגרש את היצה״ר שאז ישא ה' את פניך ויקבלך בתשובה. ואם לא תטיב שלא אזיל היצה״ר עוד טומאתו בו אז לפתח חטאת רובץ ר״ל תזכיר לו יום המיתה כאילו פתח קברך פתוח לפניו ואז ירבץ תחת משאו החטאת דהיינו היצה״ר המחטיאך ואע״פ שאליך תשוקתו מ״מ אתה תמשול בו.
דבר אחר, לפי שמצינו לרז״ל (ברכות סא) שהמשילו את היצה״ר לזבוב ואסמכוה אקרא (קהלת י א) זבובי מות יבאיש וגו'. וטעמו של דבר כי כל זבוב כח פיו שלו חלוש ואין בו כח לעשות נקב בבשר שלם, אך במקום שהזבוב מוצא פתח פתוח בבשר החי שם ירבץ ויש כחו בפיו להרחיב הפרצה. כך היצה״ר כחו חלוש לעשות פרצה בבשר חי רב פעלים כי הצדיק בכל דרכיו אשר לא פתח ליצרו פתח כלל א״א לו לפרוץ גדרו ולכנוס בו להחטיאו. אמנם בזמן שהוא מוצא אנשים בני גילו הפורצים אפילו פרצה קטנה ופותחין לו פתח לחטאת ולנדה אז יש בידו להרחיב הפרצה ולהוסיף פשע על חטאתו כאמרו רז״ל (שבת קד.) הבא לטמא פותחין לו ויש גורסין פתחים לו ר״ל פותח פתח אל היצה״ר שימצא מקום ליכנס דרך אותה פרצה ולהרחיבה עד עלות מכתו לאין מרפא. המשל בזה המוצא פתח סגור מכל וכל קשה לו לפותחה והמוצא הפתח קצת פתוחה נקל לו להרחיב הפתיחה עד אשר יעשה כמו שער בנפשו שהכל נכנסין בו בנקל וזה משל צודק על היצה״ר.
ובדרך זה מצינו בילקוט, סוף פרשת בשלח (יז ז) שמדמה את עמלק לזבוב מה זבוב להוט אחר המכה כך עמלק היה להוט אחר דמן של ישראל כו' ולמה המשילוהו לזבוב דוקא. אלא לפי שגם הוא לא היה יכול להזדווג לישראל כל זמן שהיו שלמים עם ה' זולת ברפידים שרפו ידיהם מן התורה אז פתחו לו פתח ויבא עמלק וטמאם במשכב זכר לדעת רבותינו ז״ל. (תנחומא תצא ט.) זהו שמסיק שם במדרש משל לאדם שהקיף את הכרם ואמר כל מי שיפרץ הגדר ינשכנו הכלב כו' נקט דווקא פורץ גדר לפי שזהו ענין פתיחת הפתח שהזכרנו כי ע״י הפתיחה רבים בוקעין בו כך על ידי שפתח פתח ליצרו יכנסו בו מקטריגים רבים המונעים ממנו דרך הישר כמו שיתבאר עוד לקמן פרשת בשלח. (יז ח) ובמסכת יומא (לט:) אמרו רז״ל אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה כו'. וזה מבואר עפ״י דרכינו. וזה שאמר לפתח חטאת רובץ. כי היצר הרע שנקרא חטאת במקום שהוא מוצא פתח פתוח לחטאת שם ירבץ ויכנס דרך אותו פתח. ואל תאמר שאין חשקו כי אם אל פתח לבדו אלא אליך תשוקתו שכל תשוקתו לילך מכאן ולהלן אליך ממש להדיחך מעל ה', אמנם כל זמן היותו בפתח עינים דהיינו בתחילת בואו אליך אתה תמשל בו על דרך שפירשתי למעלה בפסוק הוא ישופך ראש. אבל אם כבר עבר מן הפתח רצה לומר הפרצה הקטנה ועבר כבר אליך ממש להדיח כל עצמותך מעל ה' ואז יהיה קשה עליך למשול בו לפיכך החכם עיניו בראשו שלא ליתן לו מקום ליכנס כלל וכלל וזה פירוש יקר.
ויאמר קין אל הבל אחיו. לא נתפרש במקרא מה אמר לו ונ״ל אמירה זה מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד ד) שהוא לשון התפארות וכן את ה' האמרת (דברים כז יז) ור״ל כי קין התפאר עליו לאמר לי תבל ומלואה וארעא די את קאים עלה דידי הוא מיד ויקם עליו על עסקי שדה ויהרגהו. ולמעלה פירשתי על עסקי שדה היינו שאמר לו בהיותך בשדה מקום שאין אנשים מצויין שמה אז לעולם לא תתעורר מעצמך אל איזו מעשה כי קרבן זה שהקרבת ממני ראית וכן עשית, ולפי זה יהיה ביאור פסוק זה ויאמר קין. שהתפאר קין לאמר אני טוב ממך כי אני הקרבתי ראשונה וממנה נמשכה ההקרבה אליך וז״ש אל הבל אחיו כי אמר אני הייתי סבה אליך כי אם לא ראית שהקרבתי לא היית מקריב כלום.
ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך. פליאה גדולה על קין איך אמר לא ידעתי אם טעה בזה לומר לא יראה יה ולא יבין במעשה התחתונים אם כן למה הקריב מנחה לה'. ונראה לומר כי ודאי הבין קין ששאלו הקב״ה על הריגת אחיו והשיב לא ידעתי השומר אחי אנכי. ר״ל לא ידעתי שיש עון בדבר ההריגה והשומר אחי אינו לשון תמיהה אלא מוסב על לא ידעתי, כי אמר לא ידעתי אם אני מחויב לשמור את ראש אחי שלא יהרג על ידי, ושמירה זו מלשון אך את נפשו שמור (איוב ב ו) כך טען קין כי לא ידע אם הוא מחויב לשמור את ראש אחיו או לא. ואמר לו הקב״ה איך לא ידעת והרי מצוה זו מן המושכלות וזה שאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה שהשכל מחייב לקיים מצוה זו אף אם לא נצטוית עליה, כי בבטלה איש את רעהו חיים בלעו. והאדמה תשאה שממה מאין יושב, (ישעיה ו יא) וא״כ האדמה תובעת עלבון הנהרג כי קיום האדמה תלוי בזה כ״א יהיה היתר רצועה להרוג איש את אחיו א״כ א״א לאדמה שתתקיים, כי יהיה מציאותה לבטלה ותהיה חריבה מאין יושב על כן לא תוסיף האדמה תת כחה לך. וטעם לדבר כי כשם שהאדמה נוגעת בדבר ומבקשת דין על ההריגה כך מחוייבת האדמה עצמה לעשות דין ברוצחים ע״ד שנאמר (במדבר לה לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו. ויש להתבונן באיזו ענין הדם מחניף לארץ.
והקרוב אלי לומר בזה, כי הארץ דומה תמיד כאילו פערה פיה לבלוע את הכל כמו שאמר (משלי טו טז) שלש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם וגו'. וכמו שאמר (ישעיה ה ד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וגו' ומכל זה ראיה שפי הארץ פתוח תמיד לבלוע והנותן דבר לתוך פיה דומה כאילו מחניף לה, וזה יאמר על הרוצחים שופכי דם נקי כי בדם זה יחניפו לארץ ליתן לה דבר בפיה לבלוע. ולעומת זה גם הארץ מחנפת להם ליתן להבלתי ראויים כל צרכם אשר מן האדמה מוצאם, דהיינו שני דברים, א' כל מאכל אשר יאכל ושאר צרכי האדם אשר מן הארץ מוצאם. ב' הדירה והמנוחה שיש לדרים עליה. לפיכך לדורות לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו שלא יאמרו שניהם מחניפים זה לזה כי הרשעים נותנים דבר בפיה לבלוע, והארץ מחנפת להם ליתן להם די צרכם, וצריכה האדמה כפרה על זה המעט תועלת אשר קבל הרוצח מן הארץ קודם שיהרג כי לא בדין נתנה לו כחה. אבל כאן מפני יישוב העולם לא נהרג קין וא״כ במה תצא האדמה מן החשד שלא יאמרו ששניהם מחניפין זה לזה ולמה אינה צריכה לכפרה, אלא לפי שקיימה רצון בוראה שאמר לא תוסיף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. כי מאז שעשית המעשה הזה האדמה באה בהרשאה ותובעת ממך דמי אחיך וקול דמיו צועקים אלי מן האדמה והיא גם היא תעשה דין בך שלא תקבל עוד ממנה שני התועלות אשר יש לכל הדרים עליה, הן כל הצרכים, שע״ז אמר לא תוסיף תת כחה לך. הן הדירה והמנוחה, שעל זה אמר נע ונד תהיה בארץ. ושום מקום לא ירצה לקבלך. ובזה תצא האדמה מן חשד החנופה כי לא תחניף לך ועל כן אינה צריכה ג״כ לכפרה, אבל לחזור ולהורגך עכשיו א״א מפני יישוב העולם כי לא היה לאדם בן אחר בפעם ההוא.
וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. נחלקו רז״ל במהות אות זה מה היה במדרש (בר״ר כב כז) אמרו הזריח עליו גלגל החמה כו'. וקשה איך יתחייב מזריחת החמה לבלתי הכות אותו כל מוצאו וכפי שורת הדין רשעים בחושך ידמו ואיך יזריח החמה עליו. ונראה פירוש הדברים לפי שנאמר (שמות כב א) אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים אם זרחה השמש עליו דמים לו. כך קין היה גנב כי היה גונב דעת עליונה כמו שפירש רש״י בפרשה זו (ד ט) והיה הולך כבמחתרת כי הסתיר ה' פניו ממנו וגורש מן הארץ הקדושה ארץ אשר עיני ה' דורש אותה תמיד וגרשו לחוצה לארץ שהדר בה דומה כאילו אין לו אלוה מצד הסתרת פניו ית' כמ״ש ומפניך אסתר. ואז היה דומה לנמצא במחתרת כי היה בורח ממקום למקום וכל בורח מחביא את עצמו בסתר וא״כ פשיטא שכל מוצאו יהרגהו כי אין לו דמים מאחר שבמחתרת מצאו. על כן הזריח ה' עליו החמה בכל המקומות אשר הלך להורות שאין לו דין הנמצא במחתרת כי אם דין מי שזרחה השמש עליו שדמים לו וכל ההורגו נהרג עליו וזה מופת חותך לבלתי הכות אותו כל מוצאו. ותדע ותשכיל בלשון כל מוצאי למה תלה הדבר במוצאו פשיטא שלא יהרגו מי שלא ימצאהו והל״ל כל בריה יהרגוני אלא שהורה לומר שהיה ירא פן יהיה בדין הנמצא במחתרת כי בו שייך לשון מציאה כמו שנאמר אם במחתרת ימצא הגנב. ועל ידי זריחת השמש לא יכהו כל מוצאו במחתרת זו אשר נסתר בו מצד הבריחה ממקום למקום. וזה פירוש יקר. וישב בארץ נוד קדמת עדן. מצינו שכל ההורג נפש גולה למזרח שכן אדה״ר שגרם מיתה לכל תולדותיו כתיב בו (ג כד) וישכן מקדם לגן עדן. וכן בכל ערי מקלט כתיב (דברים ד מא) בעבר הירדן מזרחה שמש. לפי שכל הורג נפש מקרב הערב שמשו של הנהרג כמו שנאמר (קהלת יב ב) עד אשר לא תחשך השמש וגו' לפיכך יגלה לקצה אחרון שכנגדו כדרך שאמרו בהורדוס (ב״ב ד.) הוא כיבה נרו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם. והוא דרך כל בעלי תשובה להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו ולעשות איזה מצוה הפכית אל העבירה שעשה. וזה דרך נכון לכל בעל תשובה והמשכילים יבינו מגלות זה לתקן כל עבירה באיזו מצוה הפכית לעבירה כי בזה יתוקן עוותו. ויהי בונה עיר. ויבן לא נאמר אלא ויהי בונה לשון הווה, להורות שהיה בונה והולך כל ימיו ולא נגמר בנינו לעולם, כי זה דרכם כסל למו שכל האוהב קניני האדמה כקין וחבריו לעולם הוא בונה והולך ולא יוכל לגמור בנינו כל ימיו לעולם כי לעולם אין בידו מחסורו אשר יחסר לו יש בידו מנה מתאוה עד מאתים כידוע מטבע כל אוהבי הממון וא״כ לעולם הוא בונה והולך וכל ימיו אין לו מנוחה רק נע ונד בארץ כמו קין שהיה נע ונד בארץ כך כל אוהב ממון, נע ונד, זה שבתו הבית מעט רוב ימיו הוא רודף אחר העושר כאשר ירדוף הקורא בהרים וכן ירוץ ורגליו כאילות במדבר בהר ובשפילה עובר ארחות ימים כל ימי חייו אלו הלילות גם בלילה לא שכב לבו, כי ילך בכל מקומות הסכנה להשיג את שאהבה נפשו יבקשו ולא ימצאו ולעולם לא יבא עד תכליתו רק כל ימיו הוא בונה והולך, ערי מסכנות המסכנים נפשו וגופו ועוזב לאחרים חיל וחומה אשר בנה ואשר נטע. וסימן לדבר, שבאלפ״א בית״א אותיות עני סמוכות ושניות לאותיות כסף, להורות שכל אוהב כסף הוא עני בדעתו לעולם. ומה שנאמר (תהלים קמז ב) בונה ירושלים ה' לשון הוה נראה לפרש ע״ד שמסיק בגמ' (ב״ב עה.) חזא מלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות כו' אמר להו הני למאן אמרי ליה עתיד הקב״ה להעמידן בשערי ירושלים כו' אם כן בכל זמן בונה ירושלים ה' וק״ל. כך לשון בונה הנאמר בקין רמז שהיה בונה והולך לעולם כמ״ש (קהלת ו ב) איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וגו' ולא ישליטנו אלהים לאכול ממנו. והנה יתן להבא משמע והיה צ״ל איש אשר נתן לו האלהים עושר. אלא כך פירושו כל מי שאינו מסתפק במה שחנן אותו אלהים ותמיד הוא מבקש אשר יתן לו ה' עוד עושר ונכסים נוסף על מה שבידו כבר זהו ודאי נבל, כילי וקמצן, ואינו שליט בשלו לאכול ממנו ק״ו לזולתו.
ויקח לו למך שתי נשים וגו'. כל הסיפור הלזה מענין שתי נשיו עדה וצלה יש בו צורך גדול בתורה לידע ולהודיע שכאשר יהיה הזיווג כהוגן לקיום המין לבד אז יולדו להם בנים הגונים שומרי משמרת ה' וכאשר לא יהיה לקיום המין כי אם לשם יופי למלאות רסן תאותו אז בנים זרים יולדו להם זרע מרעים בנים משחיתים. כמו שמצינו בשתי נשים אלו עדה וצלה כי אותה של פריה ורביה נקראת עדה כפירוש רש״י גם יתכן לפרשו לשון הריון שתרגומו ועדיאת. (בראשית ד א) ואותה שלקח לשם תשמיש לבד נקראת צלה כפירוש רש״י ואולי לפחות היו צנועים בתשמיש ועושים צל תמיד. אם כן הדין נותן שמן עדה יולדו בנים הגונים זהו שאמר ותלד עדה את יבל הוא היה אבי כל יושב אהל ומקנה כי זה היה אומנותו של הבל הצדיק ואחריו כל ישרי לב כמשה ודוד וכמה נביאים וצדיקים עד אשר מתוך אומנות זה זכו לדיבוק השכינה. ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב. שנבראו להלל בהם לבורא עולם ית' כמ״ש (תהלים קנ ג) הללוהו בנבל וכנור וגו'. וגם על ידיהם שורה רה״ק כמ״ש (מלכים ב' ג טו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. וצלה שלקח לשם תשמיש והשקה לה כוס של עקרים ולא הועילה כלום מ״מ לסוף בנים זרים יולדו לו שנאמר וצלה ילדה גם היא את תובל קין שהחזיר מעשה קין למקומו וברא כלי משחית לחבל ולרצוח כמ״ש לוטש כל חרש נחשת וברזל המקצר ימיו של אדם, ואולי הוא מדה כנגד מדה כי רוב בעילות מקצרין ימי האדם ע״כ נעשו תולדותיהן כיוצא בהם לעסוק בדברים המקצרים הימים ויצא אומנותו אל הפועל שנאמר כי איש הרגתי לפצעי וגו'. וזה רמז נכון בתורה ללמוד ממנו ענין הזיווג ע״פ התורה.
